ברכת 'לישב בסוכה' כשעשה הפסק
מי שבירך לישב בסוכה בשעת האכילה, ותו"כ סעודתו יצא לחוץ, אם יציאתו היתה לזמן קצר כדי לחזור לאלתר לסוכתו, כגון שנכנס לביתו להביא דבר מה לסוכה, או לעשות צרכיו וכיו"ב, אינו צריך לברך שנית ברכת לישב בסוכה, דבכה"ג אין היציאה נחשבת הפסק (משנ"ב סימן תרלט ס"ק מז). ואם יצא תו"כ סעודתו לבית הכנסת להתפלל מנחה או ערבית, אך לא הסיח דעתו מהסעודה, יש אומרים שההליכה נחשבת להפסק וצריך לברך שוב ברכת לישב בסוכה (מג"א, הובא בשער הציון אות צא), והיינו שרוצה לאכול עוד כביצה פת מכאן ואילך (סידור דרך החיים דיני ישיבת הסוכה סעיף יז). אולם, בשער הציון (שם) כתב לפקפק בזה ולחוש לפוסקים שההליכה אינה נחשבת הפסק, ולכך לא יברך משום סב"ל. ומ"מ לכתחילה נכון להימנע ולא לצאת לתפילת מנחה או ערבית תו"כ סעודתו (פס"ת אות יט). אולם, אם יצא יציאה גמורה והסיח דעתו מהאכילה, אף שהיה תו"כ סעודתו, כשחוזר לסעוד צריך לברך שוב ברכת לישב בסוכה (כן מוכח בשער הציון שם, שבזה לכ"ע צריך לברך שוב). ונראה דהיינו דוקא אם רוצה לאכול עתה עוד כביצה פת כנ"ל. ו'יציאה גמורה' לענין זה היינו כל שיצא והתעכב מחוץ לסוכה לשעה או שתים, או אפילו חזר לאלתר, אלא שבשעה שיצא מן הסוכה היה דעתו לשהות הרבה חוץ לסוכה ושלא לחזור לסוכה לאלתר, שאז אין הברכה שבירך על אכילה ראשונה פוטרת אכילה אחרונה, כיון שהפסיק ביניהם ביציאה גמורה ע"ד שלא לחזור לאלתר (ש"ע הרב סעיף יג). וכל האמור לעיל הוא לענין מי שיצא תו"כ סעודתו, אולם, מי שבירך לישב בסוכה וסעד, ואח"כ בירך ברכת המזון ושוב רוצה לסעוד, עיין בשער הציון (אות פו) שהביא בזה ג' דעות באחרונים. י"א שעל אכילה שניה צריך לברך בכל אופן, ואפילו לא יצא כלל מהסוכה, כיון דאין דעת האדם בברכתו אלא על סעודה שסועד עתה ולא על סעודה שניה (ב"ח סו"ס תרמג, ט"ז סימן תרלט ס"ק כ). וי"א שאף שאם נשאר בסוכה ולא יצא ממנה אין צריך לברך על אכילה שניה, מ"מ כל שיצא מן הסוכה בין הסעודות, אף שהיתה יציאתו על דעת לחזור לסוכה לאלתר, צריך לברך על אכילה שניה (יעב"ץ וביכורי יעקב). וי"א שגם בזה כל שלא יצא יציאה גמורה בין הסעודות, אינו צריך לברך שוב (גר"ז ודרך החיים). ולמעשה, פסק המשנ"ב כדעה אחרונה, שכל שלא יצא יציאה גמורה בין הסעודות אינו צריך לברך שוב לישב בסוכה. ולכן, מי שיושב כל היום בסוכה וישן בלילה בסוכה ומתפלל שם ואינו יוצא לשום עסק רק על דעת לחזור מיד, אין צריך לברך רק בשעת אכילה ראשונה ואח"כ אינו מברך שוב (משנ"ב ס"ק מז). וכן פסק בכה"ח (אות צה), לחשוש בזה לסב"ל. והוסיף, שאם יש אחר עמו, יפטרנו בברכת לישב בסוכה, ואם לאו, יהרהר הברכה בלבו. וכן נראה דעת הרב חז"ע לחשוש בזה לסב"ל (עמוד קפב. ע"ש). ומ"מ עיין בשער הציון (אות צא) שכתב שאם יצא בין הסעודות להתפלל בבית הכנסת, יש לברך שוב לישב בסוכה על אכילה שניה, כי יש לצרף לשיטת הט"ז והיעב"ץ הנ"ל, את שיטת המג"א המוזכרת לעיל שההליכה נחשבת להפסק. ע"ש. [אולם, ע"ע בחז"ע (עמוד קמ בהערה) דמשמע דס"ל דגם בין הסעודות אם יצא להתפלל ערבית צריך לעשות כוונה נגדית בשעת הברכה על אכילה ראשונה שלא לפטור אכילה שניה, ואז יוכל לברך שוב. ונראה דלא שמיע ליה כלומר לא סבירא ליה כדברי השער הציון הנ"ל. וצ"ע.] וע"ע בכף החיים (אות צה) שכתב שטוב לכוון בעת ברכת לישב בסוכה בפירוש, שהוא פוטר בברכה זו של הסוכה רק עד סעודה אחרת, ואז יוכל לברך שוב על סעודה שניה לכ"ע. [מיהו, עיין במשנ"ב איש מצליח עמוד קו הערה 3 שהעירו על דבריו של הכה"ח וכתבו שגם באופן זה יש לחוש לסב"ל. ע"ש]. ומי שאכל בסוכתו ובירך לישב בסוכה, ותו"כ סעודתו נכנס לסוכת חברו ורוצה להמשיך סעודתו שם, י"א שההליכה נחשבת הפסק וצריך לברך שוב לישב בסוכה בסוכת חברו, ואפילו אם היתה דעתו בשעת הברכה לילך לסוכת חברו (מג"א, הובא במשנ"ב ס"ק מח. וכ"ד ש"ע הרב סי"ד, א"ר סקי"ח, ועוד). והיינו שאוכל בסוכת חברו יותר מכביצה פת (דרך החיים סעיף יז). אולם, י"א שאין ההליכה נחשבת הפסק, וכל שלא הסיח דעתו מהאכילה אין צריך לברך שנית בסוכת חברו, ואפילו אם לא כיוון בשעת הברכה לצאת לסוכת חברו תו"כ אכילתו (לבושי שרד, הובא במשנ"ב שם, בית מאיר הובא בשער הציון אות צד). וכ"פ המשנ"ב כדעה אחרונה, לחוש לסב"ל (משנ"ב שם). ומ"מ כיון שיש דעות בענין זה אין כדאי לצאת באמצע סעודה לסוכת חברו (שער הציון שם. וע"ע בפס"ת סימן תרלט הערה 82).

שלח לחבר

שלח
ההודעה לחבר נשלחה בהצלחה